מאת: זיוה ברקוביץ’
אנחנו בוכים ─ הכוכבים נופלים זוהרים.
אני חלמתי שהכול כבר נגמר,
מיד התברר שטעיתי, הוא רק התחיל מתהווה.
הזו ארצנו ששינתה את פניה?
לא הייתה וגם לא תהיה ארץ אחרת.
אלפים ורבבות מחברינו מוחים
ומפגינים ברחובות.
אנחנו עוצמם ופוקחים עיניים,
נשארים חפונים בבתים.
יום הכיפורים והסליחות חלפו לשווא.
אין אל מי להתפלל.
נשב בבתים ונתהה האם תשוב
ותחזור התקווה?
היא זו שחובקת בעת ישועה.
אולי נצליח ונאסוף לכיסנו מעט כוכבים?
