מאת: גד ברוש
בשעת החופה בחתונתנו ולאחר הענקת הטבעת, אשתי לחשה לי: “לעולם שלא תוריד את הטבעת”,
ועד עצם היום הזה אני ממשיך לקיים את ההבטחה.
בסוף שנות החמישים שירתתי כמ”פ בגדוד חמישים של חטיבת הצנחנים, זה היה גדוד של נח”ל מוצנח.
המסלול של נחלאי כזה היה שאחרי הטירונות חוזרים לקיבוצים וכעבור זמן מגיעים לגדוד חמישים לאימון
מפקדים מרוכז של חצי שנה. בגמר האימון חלק הולכים לקצונה וחלק חוזרים לקיבוצים שלהם.
האימונים היו קשים, מפרכים, מאוד מרוכזים, היינו צריכים להפוך מחברה שמחים, בדחנים וברדקיסטים
ללוחמים מעולים בתקופה קצרה. גולת הכותרת של האימון המרוכז היה קורס הצניחה. כולם חלמו לחזור עם
כנפי צנחן לקיבוצים שלהם.
אימון הצניחה הועבר בבית הספר לצניחה בתל נוף.
מפקד קורס הצניחה היה רב סרן מרסל טוביאס האגדי, חייל לשעבר בלגיון הזרים הצרפתי, הוא עצמו נהרג
בתאונת צניחה בקונגו.
בערב לפני הצניחה הראשונה, היינו מכנסים את כל חניכי הקורס לצפות בסרט בריטי המראה צניחה קרבית
ומספר צנחנים קיבלו נר (ביטוי לאי פתיחת מצנח) ונשתלו באדמה. ברור היה שאחרי סרט כזה אף חניך לא
עצם עיניים מרוב הרהורים על חווית הצניחה המצפה לו.
בשעה ארבע לפנות בוקר, בדרך לקבלת המצנח, הנושא המרכזי היה השיר “שיפתח שיפתח”.
הצניחה הייתה ממטוס “דקוטה” ישן, שהיה מטוס ממלחמת העולם השנייה. החבר’ה עלו למטוס עמוסי
מצנחים ─ אחד ראשי ואחד רזרבי, מלאי מצב רוח טוב. העלייה למטוס נעשתה כסדרה.
המשלחים (המדריכים) עורכים בדיקה אחרונה ופונים להמראה.
אני כמ”פ עומד ראשון ליד הדלת, כשנדלקת המנורה הירוקה כולם קמים, מוכנים ליציאה. המדריכים פותחים
את דלת המטוס, אני רואה מול עיניי את חולות פלמחים ולפקודה “קפוץ” המדריכים דוחפים אותך החוצה.
ברגע זה אני אומר למשלח שאינני יכול לצנוח כי האצבע עם טבעת הנישואין נתפסה בניט (בורג). אני אומר
למשלח להגיד לטייס לעשות עוד סיבוב, אולי נצליח לחלץ את האצבע.
המנורה הירוקה כבתה, סימן שאין צניחה.
החיילים החלו להתלחש “המ”פ לא צנח, אולי הוא מפחד?
אולי משהו לא בסדר במטוס?”
כולם במתח! אני והמשלח בסופו של דבר מצליחים
לשחרר את האצבע, המטוס חוזר לשטח הצניחה, המנורה הירוקה נדלקה,
יצאתי כמו טיל מהמטוס ואחריי כל הפלוגה.
הטבעת לא נשברה ועד עצם היום הזה יושבת על האצבע.
אולי זה הפריע לי אבל “הבטחה זו הבטחה”.
