מאת: יורם צוריאל
לפני כחודש סתם כך מתוך השומקום ורעשי הטלוויזיה קיבלתי פתאום טלפון ומישהו מאוד ידידותי קרא לי:
“אהלן יורם, מה נשמע? מזמן לא דיברנו…”
את קולו של הדובר לא זיהיתי, מה שאצלי זה די נדיר, אז מבלי להתבייש שאלתי אותו:
“שלום, אני לא רוצה להיות גס רוח, אבל מי הדובר, עם מי יש לי הכבוד?”
“מה אתה לא מזהה אותי?”
“לא עניתי לאיש בגילוי לב, אני באמת לא מזהה, אז אולי תאמר לי מי אתה?”
“אני ידידך מיכה!”
“מיכה ידידי, סלח לי, אני עדיין אין לי מושג מי אתה, וגם אני לא מוצא אף מיכה במאגר אנשי הקשר שלי”
“אולי אתה יכול לרענן את זיכרוני ולומר לי מתי דיברנו לאחרונה?”
“בטח עונה לי מיכה, בסוף מלחמת יום כיפור, אצל ידידך מח”ט חטיבה 217 אל”מ נתקה ניר”.
“תסלח לי מיכה, אתה לא חושב שכבר עברו חמישים שנה מאז ואני צריך לזכור אותך?”
“כן”, עונה לי מיכה, “אתה הגיבור שלנו, וכמו שאנחנו זוכרים אותך, עליך לזכור אותנו”.
“מיכה יקירי באחריות, אני לא שום גיבור של אף אחד”.
“תשמע יורם, אל תשחק אותה צנוע, אחרי חמישים שנה מותר קצת להעלות זיכרונות מרתקים של פעם”.
“מיכה, אני לא זוכר שום אירוע כזה שבגינו מישהו יכול להחשיב אותי כגיבור שלו”.
“מה אתה לא זוכר איך שחילצת אותנו ממארב במצרים מעבר לתעלה?”
“לא”, אמרתי לו, “לא זכור לי שום חילוץ של אף אחד בעת שלחמנו בצד המצרי של תעלת סואץ, אתם בטח מייחסים לי גבורה של מישהו אחר”.
“תשמע יורם, שמך עלה כבר מספר פעמים בשיחות שלנו ואני מצלצל כדי להזמין אותך למפגש לוחמים של גדוד 113 של חטיבה 217
ואנחנו יודעים בוודאות שאתה על ארבעת הזלדות שלך השתייכת ישירות למטה החטיבה”.
“תשמע מיכה, נכון זה קצת מצלצל כמשהו מוכר אבל זה לא אני, לא זוכר כלום, שום דבר כזה”.
“יורם, אתה חילצת אותנו ממארב ואולי אפילו ממוות בטוח, במיוחד שבאוגדה שלנו לא היה שום כוח של חי”ר שהיה יכול לחלץ אותנו.
“יורם, הפלוגה שלנו נכנסה למארב של הקומנדו המצרי, והיו להם טילי נ”ט והם שחטו אותנו.
באוגדה לא היה שום כוח שיכלו לשלוח כדי לחלץ אותנו.
פתאום כמו בסיפורי אגדה לילדים הופיעו פתאום ארבע זלדות חמושות בשלושה מקלעים כל אחת, וירקו אש תופת על המצרים,
כהרף עיין העמסנו את שמונת ההרוגים שלנו ואת כל הפצועים פזרנו על שאר הכלים וטסנו משם במהירות הבזק.”
“מיכה, תודה על המחמאות, אבל באמת אני לא זוכר שום חילוץ כזה ובטח אם היה מדובר בי, אני חושב שהייתי זוכר”.
“תגיד לי יורם, זה לא אתה שעישנת מקטרת אנגלית מאוד מיוחדת כל זמן הלחימה בזמן שהיית למעלה בראש חופת המפקד?”
“אכן עישנתי ולא זכור לי שראיתי אף קטר אחר מעלה עשן כמוני”.
“טוב אז אנחנו מזמינים אותך למפגש לוחמים של הגדוד”.
ואכן, נסעתי והיה מפגש מרגש וגם מצאתי חבר חדש/ישן שלא מפסיק להודות לי ולדרוש בשלומי.
