מאת: אווה צימקה
הסיפור שאני רוצה לספר קרה באחד הטיולים של משה ושלי באירופה.
בקיץ ההוא , ביקרנו אצל משפחה וחברים, והסתובבנו להנאתנו.
היעד האחרון שלנו היה וינה, אליה רצינו להגיע מציריך לישורת האחרונה, לה הקצבנו זמן רב, כך שיכולנו לנסוע בדרכים צדדיות, לערוך פיקניקים, טיולים רגליים מידי פעם ולהתעכב כמה ימים בזלצבורג, עיר הולדתו של מוצרט.
וכך קרה, שאחר הצהריים יפה אחד, תוך כדי נסיעה שלווה על כביש צר עם יער מימיננו ומשמאלנו, ראינו שביל צדדי קטן, לא סלול, שמאוד סיקרן אותנו. בספונטניות רבה פנינו אליו. כל בר דעת היה יכול להבין מיד שדרך זו לא מיועדת לכלי רכב, אבל עם האובססיה שלנו לדרכים צדדיות, הכרנו בעובדה רק אחרי נסיעה של מספר מטרים טובים. מה עושים? היות ולא הייתה שום אפשרות לסובב את הרכב כדי לצאת כלעומת שבאנו, החלטנו לסמוך על מזלנו, להמשיך, ולראות לאן המשעול מוביל.
גילינו את זה מהר מאוד. פתאום נפתחה לפנינו רחבה גדולה מלאת שולחנות קטנים, מלאים באנשים הנהנים מקפה ועוגה של אחר הצהריים. נראה שהגענו לכניסה האחורית של בית קפה בעיר. אנחנו קרובים מאוד לסוף השביל, המסתיים בשלוש מדרגות המובילות לאותה הרחבה. הפתעה אמיתית וממש לא נעימה!
מרוב בהלה משה דרך על דוושת הדלק במקום על הבלם והרכב זינק קדימה, ירד את המדרגות בשלוש קפיצות חינניות ונעצר בין השולחנות. המלצר הגיע בריצה כדי להודיע לנו שאסור להיכנס עם רכב לבית הקפה. הוא בטח חשב בליבו שהוא כבר ראה הרבה תיירים מטומטמים, אבל שניים כמונו הוא עוד לא פגש.
בסופו של דבר, אחר משא ומתן עם המלצר, העלינו את הרכב את שלושת המדרגות ברוורס, על ידי מתן גז חזק יחד עם דחיפה של המלצר ושלי ונעמדנו על השביל, רק מה, נשארה הנסיעה לאחור לאורך כל הדרך המפותלת עד ליציאה לכביש ממנו באנו.
הייתה זו חוויה מיוחדת ובלתי נשכחת. עוד צחקנו עליה שנים רבות לאחר מכן.
בקצרה, רק מזל שהרכב היה פורד אסקורט ולא מרצדס.
